| הפוך לדף הבית  |  יעדים בעולם  |  גלריית תמונות  |  טיולים בארץ  |  סקי  |  מידע כללי  |  פורומים  |  דילים  
ראשי
יום רביעי, 20.11.2019
רגע אחרון
בודפשט-(ח. נופש) - $268 ברלין-(טיסה)-$214 רומא-(ח. נופש) - $491 ברצלונה-(טיסה) -$278 פראג-(ח. נופש)-$495 אמסטרדם-(טיסה)- $282 לונדון-(ח. נופש)- $774 בנגקוק-(טיסה)-$774
 
ניצנים - יד לאישה במלחמות ישראל
מאת: צוות FIXTRAVEL
אזור בארץ: דרום
טלפון: 08-6728755, 08-6727895, 08-6722065
פקס: 08-6722058
דואר אלקטרוני: shikmim@spni.org.il
תקופה: התיישבות 1936-1948
נושא: עליה והתיישבות

רקע היסטורי

בי"ס שקמים ניצנים רקע היסטורי קבוצת ניצנים ממעפילי האניה "אסימי" שנכלאו בעתלית ב- 1939, התיישבה בדצמבר 1943 על שטח שנרכש על ידי הקק"ל מבעל אדמות ערבי מהכפר הסמוך חממה. האזור כולו, כולל שטחה של ניצנים, היה מאוכלס רובו ככולו ערבים. הנקודה של ניצנים היתה מוקפת ישובים ערביים. מצפון – אישדוד (לימים אשדוד); מבני העירה השיקו עם חלקות הקרקע של הישוב. חממה ומג`דל מדרום, בית דראס ממזרח. כאשר עלתה ניצנים על הקרקע היתה כוונה לפרוס שרשרת ישובים לאורך החוף, סמוך למקומות נחיתה אפשריים למעפלים. על האדמה שנרכשה היו נכסים כמו פרדס, כרם, באר מים, בית דו-קומתי (לימים "הארמון"). בשנים שלאחר מכן הגישו האריסים הערביים תביעה נגד הקבוצה וטענו כי הם עצמם לא "נמכרו" ליהודים, כמו הקרקע, ולכן יש להם זכות על האדמות מתוקף היותם מעבדיהן מזה שנים רבות. באפריל 1946 הצליחו עורכי הדין לבטל תביעה זו היות שהקרקע נרכשה במכירה פומבית ולכן לא חל עליה הסעיף המצהיר כי הקרקע שייכת למעבדיה. מצבה הטופוגרפי של הנקודה היה בעייתי בעיות הגישה אליה היו קשות, בנוסף לכך שהוקמה בשטח נמוך מסביבתו. האילוצים קבעו את המיקום: אדמה, בית בנוי, באר וכביש גישה. לרשות המתיישבים נמסרו 1100 דונמים מתוך ה- 1600 שנרכשו. השטח המעובד התחלק לשני גושים: האחד, כ- 500 דונם, הכיל את המטע – פרדס וכרם. השני, כ- 3 ק"מ מהנקודה, שימש כגן ירק והיה מפוצל בתוך האדמות הערביות. במבט לאחור, לו היה נשקל ההיבט הבטחוני מלכתחילה הישוב לא היה צריך להיות ממוקם במקום שהוקם. כביש הגישה לישוב חצר מחנה צבאי בריטי, שמשני צידיו בוסתנים. בדרך לישוב נאלצו החברים לעבור על פני צ`ק פוסט. הישוב העברי הקרוב ביותר לנקודה החדשה היה באר טוביה במרחק של כ- 10 ק"מ. כביש הציר – רפיח/עזה/יפו עבר ממזרח לניצנים. חוף הים נמצא כ- 2-3 ק"מ בקו אוויר מערבה; חייץ של דיונות משתרע בין הישוב והים. השמירה על הנפש ועל הרכוש היוותה מרכיב חשוב ביותר בחיי הקבוצה החל מהיום הראשון. לבד מהנשק הבלתי חוקי שהונפק על ידי ה"הגנה", נעזרו אנשי הישוב בנוטרים של משטרת הישובים העבריים, חטיבה לגאלית במסגרת המשטרה המנדטורית. ערביי הסביבה הרבו בנסיונות גניבה מהשדות ומחצר הקיבוץ. הלשון הערבית לא היתה שגורה בפי חברי ניצנים, דבר שהכביד על הקשרים עם שכניהם הערבים, אשר החלו לבקר בישוב החדש. הם נהגו לרכוש אצלם אספקה טרייה – ביצים, חלב, בשר טרי וכו`. לחם הובא מנגבה, ולא בכל יום. גם הרופא הגיע משם. באוגוסט 1945, קרוב לשנתיים מעלייתה לקרקע הפכה הקבוצה לישוב קבע. במחלקת ההתיישבות של המרכז החקלאי נחשב ניצנים כקיבוץ מצליח, הן בשטח המשקי והן בשטח החברתי. עד מלחמת העצמאות נעשו מאמצים לריכוז קרקעות עבור הקיבוץ. בגלל הגבלות בניה, הקבוצה התגוררה בצריפים ואוהלים. מים נשאבו מבאר וסופקו מ`גבעת המיכלים` הסמוכה שהיתה ממוקמת בתחומי המחנה הבריטי. יחסי השכנות עם המחנה הבריטי היו תועלתיים בעיקר. במסחר לא חוקי השיגו משם חומרי בניה בשפע ושאר אפסניה. הקשר למחנה הבריטי הועיל למודיעין ולרכש אמצעי לחימה בחיסיון מוחלט. היו גם מבצעים שהישוב ביצע, המפורסם שבהם הוא עגינתה של אוניית המעפילים "שבתאי לוז`ינסקי" בחוף ניצנים באביב 1947. המעפילים הועברו לקיבוצים בכל הארץ, חלקם נשארו בניצנים וחלק שנתפס הוגלה לקפריסין. על ניצנים הוטל סגר למשך כמה ימים. בינתיים החלו התנגשויות אלימות עם הסביבה, חיי הקיבוץ הופרעו ולעבודה בשדה היה צריך לצאת בלווית שומר. בינואר 1948, בעקבות החלטת האו"ם, הבריטים החלו לפנות את המחנה. ערביי המקום שחיכו לרגע זה איימו להשמיד את ניצנים והחלו צולפים על האנשים בצאתם לעבודה. בהתקפה שנערכה על שיירה קטנה ליד נגבה נהרגו 3 בחורים במשוריין, מאחר והיה רופא אחד באזור הדבר סיכן את הגשת העזרה הראשונה. כאשר פינו הבריטים את המחנה לחלוטין בפברואר 1948 שטח השמירה הוקטן והיה בגבולות המשק בלבד. הפגזות קשות ספג הקיבוץ במשך החודש הבא, כאשר הודיעו להם שהעזרה מובטחת. העזרה הגיעה לאחר קרב ממושך, השאירה אספקה ונשק ועזבה. בקרב ערביי הסביבה הורגשה תכונת פלישה למשק וההפגזות לא פסקו לרגע. התפוצצות אדירה הרסה את העמדה הראשית וכך הצטמצמה רשת ההגנה שהשתרעה מדיונות החול ועד מספר עמדות מצפון. בנוסף לכך נהרסה רשת האלחוט ותיקונה עלה בדמים. בליל ה- 16 במאי פונו הילדים ב"מבצע תינוק". הילדים ומלוויהם הלכו ברגל לבאר טוביה. בנקודה זו מתחיל הקרב על הנקודה. יחידות של גבעתי נמצאו בסביבה אך ב- 28 במאי חזרו לבסיסן. ב- 29 במאי טור כלי רכב מצרי נע מיד-מרדכי לכיוון ניצנים; המצרים לא ירו אלא נסעו צפונה לאשדוד ומשם החליטו לתקוף את ניצנים על מנת שההתקדמות לא תהיה מנותקת מהעורף המצרי. מיקומו הטופוגרפי של הקיבוץ היה גרוע: הוא שכן בתוך גיא מוקף גבעות (גבעה 69, רכס בית הקברות); בצפון-מערב ובדרום פרדסים ובמזרח מחנה בריטי נטוש שלא נתפס כולו על ידי הקבוצה והקל על הפולשים. בתחומי המשק היו שלוש נקודות מפתח: גבעת שלושה המיכלים, גבעת חדר האוכל והארמון כאשר בתווך אוהל המפקדה. באותה עת היו בקיבוץ 141 לוחמים: 67 חברי משק מתוכם 10 חברות, היתר אנשי גבעתי, ברובם לא מנוסים במלחמה וללא נשק. היו מעט תת-מקלעים ומרגמה אחת, נשק אחד אנטי טנק, רימונים ובקבוקי מולוטוב מאולתרים. מכשיר הקשר היה מקולקל ומכשיר אחר שהובא במקומו התקלקל. הכוח המצרי היה גדוד חי"ר מצוייד היטב עם תותחים, טנקים ועוד. בליל ה- 6 ביוני הונחתה על המשק הפגזת ריכוך, ועם שחר, בחסות הפגזה קשה הסתערה פלוגה מצרית על גבעת המיכלים, אך ההסתערות נהדפה. לאחר מכן הפציצו מטוסים מצרים שהרסו את החפירות, ניתקו את הטלפון ושיתקו שניים מארבעת המקלעים. בשעה 11:00 התקדמו אנשי החי"ר המצרי בחסות ארבעה טנקים למשק; פגז הפיאט היחיד של המגינים פגע בשרשרת אחד מהם; הטנקים נעצרו והפגיזו מרחוק ושלושת העמדות בגבעת המיכלים – היא השולטת על המשק – נכבשו. בבאר טוביה, במפקדת גדוד 53 של גבעתי ובגדרה (מטה החטיבה) התקבלו 3 שדרים המודיעים על כך שהצבא המצרי כבש את ניצנים. לבסוף התמקדה הלחימה באזור חדר האוכל; בשעה שתיים בערך התרכזו שרידי הלוחמים ב"ארמון", המפקד ניסה למלט את אנשיו דרך הפרדס בדרם אך מקלעי האויב התמקמו שם וקטלו את הבורחים. אברהם שוורצשטיין, המפקד החליט להדבר עם המצרים. תחילה יצא אחד החיילים ובידו גופיה לבנה. הוא נורה ונהרג. אז הסיר אברהם את גופייתו ונופף בה בעלותו על העמדה, מים נפגע בחזהו. חרף הפגיעה התקדם לעבר המצרים, יחד עם מירה בן ארי האלחוטאית. שניהם פסעו לעברה של קבוצת קצינים מצריים. בהתקרבם, ירה אחד הקצינים באברהם. מירה ירתה ברוצח, לבדה ניצבת מול המצרים ואת ידיה לא הרימה. היא צנחה ומתה. היא נהרגה ב- 7 ביוני 1948, יום נפילת ניצנים. שולמית דורצ`ין, השניה מבין הנופלות באותו קרב, היתה חובשת והגישה עזרה ראשונה ליד הרופא בבונקר. את רגעיה האחרונים הקדישה לטיפול בשני פצועים וסירבה לנטוש אותם; ביקשה רימון למקרה צורך אך כבר לא היה בנמצא; היא נפגעה קשה וכנראה נלקחה על ידי המצרים למג`דל, שם נפטרה, נקברה וגופתה נמצאה 11 חודשים מאוחר יותר. שולמית נפלה ביום ה- 2 ביוני 1948, יום נפילת הנקודה. הקשרת דבורה אפשטיין, עברה בין העמדות והמקלטים לעודד את המגינים ולשמור על קשר ביניהם, תוך חירוף נפש במטחים כבדים של פגזים וקליעים. ". . . הופעתה הוסיפה עידוד וחיוך. לא אחד מאיתנו ליווה במבט של אהדה את ה"מקשרת המעופפת" בין פגזים וכדורים; בשעה האחרונה לנקודה נפל לרגליה חברי יקר וקרוב שנפצע קשה; היא נעצרה לעזור לו תחת אשר איומה מעשרות מקלעים; רגליה סירבו ללכת, גאה ואמיצה עמדה במקום אולם עיני האוייב לא יכלו לסבול את סמל החיים הזה במקום ההרג, ודבורה נפל פצועה קשה; גם היא פונתה לבי"ח המצרי במיג`דל שם נפטרה. היא נפלה ב- 7 ביוני 1948, הוא יום נפילת הנקודה. ביום הקרב נהרגו 30 לוחמים, 26 נפצעו, 3 הצליחו להמלט והשאר נשבו בידי המצרים. חמישה חודשים מאוחר יותר, ב- 28.10.48 שוחררה ניצנים על ידי כוחות צה"ל; השבויים חזרו לישראל תשעה חודשים מתום המלחמה. לאחר שחרור המקום, כאשר חזרו החברים שנותרו בחיים לנקודה, הם מצאו את עצמות הנופלים שלא יכלו לקברם בעת הקרב, והטמינו אותם בקבר אחים. קיבוץ ניצנים לא הוקם שוב באותה נקודה אלא 2 ק"מ מזרחה, במרץ 1950. בשנת 1950 הוקם כפר נוער בניצנים הישנה. בשנים הראשונות לפעילותו היה בי"ס ימי וחקלאי. הוא קלט חניכים פליטי השואה מ"עליית הנוער", ילדים מפרס, ארגנטינה ועוד. בשנות השבעים המבנה השתנה, כפר הנוער החל לקלוט ילידי הארץ שהגיעו משכבות סוציו-אקונומיות חלשות. המוטיב החקלאי והימי חדל להתקיים, כפר הנוער נותר עם מגמה טכנולוגית בלבד. בשנת 1990 סגר כפר הנוער את שעריו והילדים שלמדו שם הועברו לפנימיות אחרות בארץ והקרקע עברה ליזמות פרטית; הופעלה פנימיית דתית של בנות ומאוחר יותר הוקמה שכונת מגורים. בשנת 1983 הוקם ב"ארמון" בי"ס שדה "שיקמים בניצנים" של החברה להגנת הטבע. בית הספר אירח לינות במתכונת אכסניה, והפעיל הדרכות מגוונות ביום ובלילה. קהל היעד העיקרי הוא ילדי בתי ספר, משפחות וקבוצות מבוגרים מאורגנות. לפי מנהלת ביס"ש ניבה ראם, הביקוש הגיע לכ- 100,000 מבקרים בשנה. לפני 3 שנים חדל ביס"ש להציע איכסון במקום והמשיך רק בפעילויות ההדרכה. מירה בן ארי נולדה בשנת 1926 בברלין, גרמניה, וגדלה בתרבות מערבית. בבואה לארץ בשנת 1934 למדה בגימנסיה הרצליה, ובעודנה תלמידה החלה להדריך בגדנ"ע. לאחר מכן הצטרפה לתנועת "המכבי" ובסיימה את לימודיה יצאה להגשמה בקבוצת "שורשים" שבגליל התחתון. היא הצטרפה לקיבוץ ניצנים יחד עם קבוצת "שורשים" והתמסרה לתפקידה ב"הגנה" כאלחוטאית. מתוך דבריו של חיים מילשטיין: ". . . נחמדה בחיצוניותה, אהובה על הבריות, מסורה לחקלאות ול"הגנה" אשר בה פעלה במסירות וללא תנאי במשך שנים . . .". בעת ההתקפה המצרית על ניצנים, מירה היתה בין עשר הבחורות שנותרו במקום לאחר פינוי האמהות והילדים. האם היחידה שנשארה בנקודה הנצורה בגלל תפקידה האחראי. את יום העבודה חילקה בין מכשיר האלחוט לבין העבודה במשק. היא היתה אחראית לגינות הנוי בחצר. היה בה חוש טבעי ליופי ולנוי, אהבה את ההרמוניה: פרחים, עצים ושיחים. בחיבה יתרה טיפלה בחורשה, בערוגה, בדשא ובמעשה ידיה שיוותה להן מראה נאה וירוק. בסוף לכך, מירה כתבה שירים אך לא פירסמה את שיריה. היא הקדישה שירים לבנה הרך שהיה בבאר טוביה ולבעלה אברהם בן ארי. יוסף ש. מחברי קבוצת ניצנים אומר שקרא שיר של מירה בו היא אומרת שאם נגזר עליה למות בנעוריה – תשוקתה היחידה היא ליפול בקרב. מירה הצליחה לשמור על קשר עם נקודות ההגנה האחרות גם בתנאים הקשים ביותר. ברגעי הקרב המכריעים התקלקל המשדר, וכך מירה עמדה עם אקדח בידה ושני משדרים מקולקלים, ומנסה בשארית כוחותיה ליצור קשר עם העולם שבחוץ. שידורה האחרון עם קריאת עזרה דחופה בשעה 10 בבוקר, נקלט בקושי בבאר טוביה. העזרה לא הגיעה ולאחר שש שעות נפלה הנקודה. מירה נהרגה יחד עם 29 חברי הקיבוץ. עיתוני מצרים ביומני המלחמה היללו את עקשנותה וגבורתה. הילד נותר למען המולדת והאם נפלה למען המולדת. מירה בן ארי נלחמה בגבורה זכה ותמימה עם אקדח אחד בידה ומשדר מול חטיבה מצרית שלמה. שולמית דורצ`ין נולדה בשנת 1927 בסטולין, פולין. בת בכירה למשפחה ציונית ותיקה בעיירה שבסביבת פניסק. בבית הוריה שולמית ספגה תרבות עברית ולמדה לדבר עברית. המלחמה הפסיקה את לימודיה התיכוניים בגימנסיה בפינסק והיא עברה עם משפחתה לרוסיה הלבנה. שולמית התקשרה למחתרת הציונית והיתה פעילה בקרב הנוער. היא הספיקה ללמוד פדגוגיה ומתמטיקה באוניברסיטה ברוסיה. מלחמת העולם השניה לא פסחה עליה; היא נשלחה למחנות בגרמניה ועברה שבעה מדורי גיהנום. תנאי החיים הקשים עשו אותה לאדם חזק בגוף ובנפש: היא קלטה ערכים חיוביים, למדה לצחוק ולשיר גם בעת קרב, למדה להעריך את חשיבות העמידה על שלך ועצמך בעת קשה. בשנת 1946, שולמית היתה בת 20 בעלותה לארץ ישראל. היא הצטרפה לקיבוץ וכעבור זמן מה המשפחה כולה עלתה ארצה. שולמית למדה מתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים וידעה את העברית על בוריה. היא קשרה קשרים עם חוגי נוער, ערכה טיולים ולמדה להכיר את הארץ. הטיולים בארץ הגבירו את אהבתה למולדת ובייחוד לכפר העברי. שולמית החליטה לפתוח דף חדש: עזבה את ספסל הלימודים והצטרפה לקבוצת ניצנים. היא הסתגלה לתנאי הקבוצה והמשק וכעבור כמה שבועות היתה למדריכה של חברת נוער שהגיעה לקיבוץ ומקשרת בינה לבין הקיבוץ. כשהנוער עזב את המקום מטעמי ביטחון, שולמית שמרה על קשר מכתבים הדוק. בינתיים עברה קורס בעזרה ראשונה והתוודעה לתפקיד המוטל על כל חברי הקיבוץ: הגנת המקום. חיים מילשטיין כתב עליה: ". . . היא אשר אירגנה מסיבות לשבת אחים גם יחד בערבים שבין קרב לקרב. היא היתה הרוח החיה – ללא מדים, ללא עלי זית על כתפיה…היא פעלה לא מתוך תפקיד אלא מלב רגיש ומתוך ההכרה העמוקה אשר ציוותה לה לעזוב את כתלי האוניברסיטה בירושלים ולבוא למשק בנגב הצפוני. . ." האופטימיות של שולמית לא פגה עד הרגע האחרון; היא נותרת אחת מבין המעטות שלא פונו לבאר טוביה. בימי המצור האחרונים שולמית כינסה את החברים על הדשא, מחוץ לעמדות, ושרה להם משירי ה"הגנה" או שירים רוסים. בקרב האחרון על ניצנים מילאה שולמית את תפקיד החובשת, רצה מעמדה לעמדה, עודדה את הלוחמים וחבשה את הפצועים. כאשר עמדה להסתיים המערכה היא שמרה על שני פצועים וסירבה לזוז, שם השיגה אותה אש האויב. שולמית איננה דמות שכיחה בימינו; היא היתה שייכת לתקופה מוקדמת יותר של הציונות החלוצית. היא מילאה את תפקידיה במשק בהצלחה רבה, ובנוסף מילאה את התפקיד החברתי בנאמנות רבה. היתה רגישה ותכונת נפשה העיקרית היתה אהבת האדם, אהבה שנתגלתה במיוחד בהדרכת נוער. מוסד הנוער שלימים קם על אדמת ניצנים הישנה היווה מצבה נכונה וראויה להנצחת חייה החלוציים. דבורה אפשטיין נולדה ב- 1929 במונטוידיאו, אורוגוואי. דבורה היתה בת יחידה למשפחה מתבוללת והגיעה לארץ מתוך ידיעה פנימית על הגורל הצפוי לעם היהודי בגולה. היא תפסה בפשטות את עקרון הציונות המעשית, והצטרפה בגיל 17 לקבוצת ההכשרה הראשונה שיצאה מדרום אמריקה לחווה חקלאית. דבורה הגיעה ארצה בדצמבר 1947, בפרוץ המלחמה והיא בת 18. בדרכם הראשונה לניצנים הותקפה שיירתם של חברי הגרעין על ידי פורעים ערביים, אולם דבורה יצאה ללא פגע ואמרה: "רק עכשיו, מול המציאות, אוכל לעמוד ולהשתתף במאבק העם". בקומתה הזקופה, ביופיה הנדיר, בהופעתה החיננית, עשתה רושם בל ימחה על כולם. ימים מעטים הספיקה לעבודה בחקלאות; רוב זמנה הוקדש לשירותים חיוניים: לאימונים, לקשר, לשמירה ולהגנה. בארץ דבורה לא הספיקה לתייר, אך למדה על הבעיות מתוך ניצנים המנותקת. היא חיה בתקווה שתוכל להכיר את הארץ אחרי המלחמה, - הרי היתה בראשית דרכה בארץ. לא היו בליבה חששות מפני העתיד; היא שמה את מבטחיה בעוז רוחה, בנכונותה לסבול ובסטן שלה. מי שראה את דבורה בימים קשים אלו, איך מילאה את תפקידיה, הבין עד כמה היתה מסורה למקום. שנתיים לפני נפילת ניצנים דבורה מסרה את הידיעה שהטנקים פרצו, העמדות נפרצו ושישנם הרוגים רבים. לא היה בה פחד אלא חרדה לגורל הנקודה. בשעה האחרונה לקרב נפגעה קשה בעודדה חבר פצוע; מילותיה האחרונות: "נדמה לי שהגיע הקץ" – היו מכוונות גם כלפי עצמה, חייה הצעירים וחלומותיה שחיכו למימוש בנפשה. היא מתה באותו הלילה. סיפור עמידתה ונפילתה של ניצנים מבטא יותר מכל אירוע אחר של מלחמת הקוממיות, את אישיותן וגבורתן המופלאה של נשים צעירות, שהמשותף להן היו החלום וערכי הציונות, ועקשנות בלתי נלאית מול כל קושי ומכשול. הן למעשה הנהיגו את ההגנה על המקום, בשילוב שלחן וכוח אישיותן, ללא שהדבר הוטל עליהן.


המוזיאון


באתר ניצנים הישנה, נמצא ה"ארמון" בית ערבי עתיק, הנמצא בתהליך של שיקום ושיפוץ. במתחם קיימות עמדות משוחזרות מימי תש"ח ואנדרטאות ללוחמים. ובנוסף אנדרטת הברונזה "יד לאשה הלוחמת", המוקדשת לנופלות בקרב ניצנים ולנשים הלוחמות במערכות הבטחון בישראל. במקום שרותים, מים, דשא ושולחנות פיקניק. סרט אור-קולי המתאר את סיפור המקום– בתשלום.

הדברים והתמונות הובאו באדיבות: המועצה לשימור מבנים ואתרים

הדפסת כתבה כתוב לעורך שלח לחבר








מסלול הטיול המועדף עליי
מסלולי נחלים בצפון
טיולי ארכיאולוגיה
נוף מדברי
אתרים היסטוריים

הצג תוצאות
Powered by Sitenet ltd בניית אתרים מועדון הלקוחות | כתבו לנו| תנאי שימוש| אודות החברה| פרסום באתר| מאמרים